גבולות - מקום ראשון
אריאל רונן | ניר גלים

גבול ראשון: ראובן ישב על מיטתו. רוח קלילה שנכנסה מהחלון ציעפה את עיניו שהביטו למרחוק. הוא התבונן בפיקוס הענק ובנדנדה החלודה שעודנה תלויה בו. ברטה ישבה לידו. כמוהו, גם היא נזכרה. תמיד היית חסר גבולות, אמרה לו. שניהם צחקו. עמי היה אז רק בן 3. הנה הוא יושב על הנדנדה וקורא אל אביו: יותר חזק! ראובן היה הופך הפתעת פניו לכעס, דוחף את הנדנדה בכח: "לך מכאן!" היה צועק. עמי, ספק מבוהל ספק נלהב, היה עשה את דרכו לאחור במהירות אל עבר העלווה הירוקה והסמיכה. כשהיה מאיץ אל עבר אביו בחזרה, ראובן היה מגיב בהפתעה: מה?! אמרתי לך ללכת מכאן! והנדנדה היתה נדחפת שוב לקול צחוקו המתפקע של עמי. -אתה מנדנד חזק מידי, זה מסוכן! הרימה ברטה קולה בעודה מנקה את שאריות הפסולת מהכיור. חוץ מזה, הוא כבר צריך היה ללכת לישון לפני שעה. הגבולות האלו חשובים עבורו!
-תראי איך הוא צוחק! השיב ראובן, והמשיך בהצגה הרפטטיבית.

גבול שני: אם תצייתו להוראות - אולי תזכו לראות גם את המחר. מי שיצא מהשורה- ימות. ליבו של ראובן הלם בחוזקה. רגליו היחפות צעדו על הדרך הכבושה, הקפואה. חליפת הפסים שלו התקשחה כמו מעטה קרח על גופו הצנום. מאיפה קיבל הלב את מרצו? ומי אמר לרגליים לדהור? ראובן לא עצר לחשוב. הוא רץ אל עבר היער החשוך בעוד כדורי עופרת גרמנית שורקים מצדיו, מדרבנים ומעודדים: לרוץ, לא לעצור, רק לחצות את הגבול. ראובן לא פנה ולא הסתובב. הוא ידע שאם הופכים את הריצה מקבלים הצירה, ומי בכלל ידע אז להבחין בין הא לעין. אחד הכדורים, שהשאיר צלקת בכתפו, העניק לראובן במתנה את ברטה, שטיפלה בו בבית החולים. הוא משלנו, הכדור הזה, גם הוא חצה את הקוים. כך היה ראובן אומר לה בחיוך בעודה מחליפה את תחבושותיו.

גבול שלישי: הוועדה החליטה להמליץ על חינוך מיוחד, אמרה המורה היועצת להורים המופתעים. המועצה תסדר הסעה. ראובן וברטה ישבו מולה במיטב מחלצותיהם. המורה היועצת הראתה להם ציור של בית שגגו קטוע בגבולות הדף, וכך גם העץ שלידו. תבינו, הדף אינו חתוך. שאר הבית, שאר הציור ואפילו רובו נמצא מצויר על השולחן של עמי. בנכם אפילו לא הבין שמציירים רק על הדף. עליכם לדעת, עמי הוא ילד מאוד חביב ואהוב, אבל הוא מוגבל. -תודה, אמרה ברטה, נחשוב על זה. ראובן צחק ובעודו קם מכסאו אמר: אני חושב שאין מה לחשוב על זה, עמי ימשיך עם כולם בבית הספר הרגיל. אולי אם היה קצת יותר מוגבל, לא היה יוצא מגבולות הדף. ברטה וראובן לא דיברו עד שעלו על האוטובוס. הסערה בליבו של ראובן החזיקה את חיוכו מתוח כמפרש, הדאגה בליבה של ברטה קפצה את פיה לבל תגלוש. ראובן הניח ידו על ידה של ברטה בניסיון לחבר בין ליבותיהם. לקחנו כבר יום חופש, אז בואי נמשיך עם האוטובוס הזה הלאה, הוא גם מגיע לים, אמר ראובן. -אבל, אבל מוקדם עדיין, העבודה... לחשה ברטה, עייפה ומפוחדת. באותו יום גם ברטה לא הצליחה להציב את הגבול, והיא מצאה עצמה בים, שומעת את ראובן צועק לה: נו בואי! בעודו רץ אל עבר מים שאין להם סוף, משליך את חולצתו לאחור מבלי לראותה נוחתת על החול הרך. ברטה לא הצליחה להנות. היא היתה מותשת מחששות: ומה אם יגלו בעבודה שנסעה לים? ומה יהיה עם עמי? ומה יהיה בכלל? לפחות תגיד באיזו שעה אנחנו יוצאים מכאן, תן גבול! צעקה לעבר ראובן, אך ראשו כבר צלל אל תוך הגל שהתנפץ מעליו.

גבול רביעי: ידעתי שנאחר את האוטובוס! למה??? הכלניות ימשיכו להיות כאן גם מחר! עדיין פברואר! למה לצלם דווקא עכשיו??? ברטה לא חיכתה לתשובה. -אני לא אשם, האוטובוס הקדים. דבריו של ראובן לא סיפקו אף את עצמו שהמשיך להצליף בכליותיו בשוט האשמה. רק שנגיע בזמן, התחנן לאלוהים. לבה"ד 1 הם הגיעו באמצע הטקס, שניות אחדות לפני שהכריזו: "מצטיין- עמי פרקש!" הגאווה בליבו של ראובן הרימה אותו טפח מעל הארץ, והוא רץ קדימה בקלילות, התכופף מתחת לסרט הסימון הלבן, חצה את הרחבה ונעמד כשעינית המצלמה מול עינו, קרוב לגבו של הרמטכ"ל שחשף בעצמו את דרגותיו החדשות של עמי, שהשמחה והבושה שבקרבו התערבבו לכדי חיוך יפה במיוחד. הרס"ר תפס את ראובן בזרועו, מה שיותיר את התמונה הזו מטושטשת לעד. סליחה אדוני, אבל אתה לא אמור לחצות את גבול הרחבה! ננזף ראובן. התמונה המטושטשת עדיין תלויה בחדרו של עמי, מייצגת בכבוד דברים רבים שלא היו אמורים לקרות.

גבול חמישי: ברטה סובבה בכעס את גבה אל ראובן. מה קרה? עשיתי משהו? שאל. -המשק לא יאשר לך שנת לימודים נוספת. היית צריך כבר לסיים את התואר מזמן. אמרתי לך שאי אפשר גם וגם. אתה מתפזר. למה לא יכולת להתמקד בתואר הזה ולסיים אותו כבר? עכשיו מה יצא מכל זה? הם ידרשו שתחזור השנה לעבודה הישנה. ראובן הסתכל על המים שעל הרצפה: השלולית הקטנה התרחבה לאיטה, ונעצרה כשמתח הפנים שלה הותיר אותה ממש בצורת מפת הונגריה, רק שהפעם הגבולות היו מעוגלים, גמישים ונעימים. סומק מבוכה עלה בלחייו כשניתר בבהלה מקולה של ברטה, הקול שקפץ עליו בעודו צף בשלווה על מזרון-ים המלא באוויר דמיונו: אתה בדיוק כמו המים האלה! אם היו גבולות צרים משני צידי השלולית, המים היו מקבלים כיוון, כח, מהירות, הם היו זורמים, מתקדמים, מגשימים את מטרתם! ללא גבולות אין זרימה, אין תנועה, אין מהירות. -למה למהר? לאן? שאל ראובן בעצב תמים. ברטה הסתובבה שוב. אתה לא מבין כלום. אתה פשוט מוגבל. יהיה בסדר, ניסה ראובן להרגיע, את שניהם, כשדמעה סוררת זלגה מעינו ונעצרה בזויות פיו המחייך.

גבול שישי: אוי, הוא שוב הפיל את הכוס, שוב נשפכו המים. הוא לא מוכן לקחת את הכדורים. אני לא מבין למה. אמר עמי במבוכה לרופא שבא לבקר. ראובן התבונן במים, בשלולית ההונגרית, וחייך. יהיה בסדר ברטה, מלמל. עמי עמד מול אביו, אחז בידיו ומיקם את עיניו אל מול עיני האב המוצפות: אבא, זה אני, עמי. אמא לא פה. היא מתה כבר מזמן. זוכר? אבא, הכדורים האלה בשבילך, תיקח.
הדיבור אליו חסר טעם, הוא כבר הרבה זמן איננו איתנו, הסביר הרופא, ד"ר גרנזן. במיוחד ללא הכדור הוא מאבד את גבולות המציאות. אין אצלו הפרדה בין ערות לחלום, בין מציאות לדמיון, בין הזיית המוח למראה עיניים. הגוף שלו פה, אבל נפשו מזמן חצתה את הגבול לעולם אחר.

ראובן ראה, שמע, הבין ושתק. עמי והדוקטור התבוננו בו, מבטם מוגבל. מוגבל לשש פאות העולם. הם לא ראו את ברטה, שישבה לצד בעלה, ידה העדינה מלטפת את ראשו. ראובן חזר להתבונן בפיקוס הענק, נזכר בעמי הפעוט. ברטה שלידו הפטירה בחיוכה: תמיד היית חסר גבולות. 

פוגים - מקום שני
אסף שוכרי כהן | קבוצת יבנה

רועי לא היה בטוח אם זה חלום או זיכרון, זו הייתה סצנה מופרכת מדי עבור זיכרון, אך מוחשית מכדי להיות חלום. הם ישבו ברחבה ליד בית הכנסת של הקיבוץ, הוא ואיתמר, שניהם עוד ילדים, ושיחקו בפוגים. חיוך ניצחון עלה על פניו כשהצליח להפוך את כל הערמה בזמן שאחיו הגדול לא הצליח לפגוע בה אפילו פעם אחת. השמחה התחלפה בתסכול כשהבין שזו לא חוכמה גדולה לנצח את אחיו. הוא הציע לחלק את הפוגים שוב, חצי לו וחצי לאיתמר, שחייך את החיוך המטופש שלו ונטל את התכולה מכף ידו המושטת של אחיו. הוא ערם את הפוגים אחד על השני, וניסה שוב להפוך אותם ללא הצלחה. פיזיקה פשוטה, מכה בקצה הערמה הופכת אותה על פיה, כמו מכה קטנה באמצע החיים שמשנה את התמונה והופכת את השגרה המסודרת לכאוס. פרידה, לידה, חלום שנשבר.
רגע לפני שהגיע תורו, חבורת נערים צעדה לכיוונם. מסוג החבורות שהחברים בהם נראים בלתי מזיקים בעיניים של מבוגר, אך יכולים למרר את חייו של ילד. אלה שההורים שלהם קראו להם 'נסיך' מהיום בו נולדו, אלה שצריכים להקטין את האחר כדי להרגיש גדולים.
הוא הריח צרות והציע לאיתמר שיחזרו פנימה, אך איתמר סירב. בפנים מתפללים את תפילת העמידה, תפילה של שקט, איתמר לא ידע להתמודד עם השקט.
אחד הנערים הבחין בהם והצביע לכיוונם. רועי ניסה לא לנשום וקיווה שהדבר יהפוך אותו לבלתי נראה. ללא הצלחה. הם היו שלושה, הוא זיהה את יורם מהקיבוץ שלו, נער גדל ממדים ששם ג'ל בשיער כי ההורים שלו היו בחו"ל ולדודים שלו לא היה אכפת. יחד איתו התקרבו עוד שניים מהמושב השכן, שתי שכבות גיל מעליו, שכבת הגיל של איתמר.
"זה הילד שסיפרתי לכם עליו" אמר יורם והצביע על איתמר, אין רע בהצבעה, הצבעה לא מזיקה.
"הוא באמת נראה מצחיק", צחק הנמוך בחבורה, הכיפה מבצבצת מכיסו.
"מעניין אם הוא יודע לשחק כדורגל" אמר השלישי וזרק את הכדור שבידיו לכיוונו של איתמר, הכדור פגע בראשו והתגלגל חזרה לקול צחוקם של הנערים. איתמר נפל מברכיו והשתטח על הרצפה, מעיף את ערמת הפוגים לכל עבר.
רועי נעמד בתקיפות, רק לאחר מעשה הבין שזה לא רעיון טוב כל כך, מה הוא כבר יכול לעשות? מזל שהנערים היו שם כדי להזכיר לו את העובדה הזו.
"מה תעשה?" שאל הנמוך וניפח את חזהו אל מול פניו.
הוא ניסה לבחור מילים אבל איבד את כולם, עמידתו התקיפה התחלפה מהר בנסיגה חד צדדית.
הם צחקו והלכו משם, יורם התקרב אליו, תפס בכתפו ולחש לו: "אם תספר למבוגרים, אתה גמור".
כשהם נעלמו באופק, הוא הרשה לדמעות העצורות בעיניו לזלוג החוצה.
למה אתה בוכה?" שאל איתמר וחייך אליו, "סוף סוף הם שיחקו איתי".
הדיסוננס בין הפוגים המפוזרים על הרצפה כמו שדה קרב לבין חיוכו האווילי של אחיו גרם לו לבלוע את העלבון ולייבש את הדמעות. הוא קילל בליבו. אבא אסר עליו לקלל, אך לא הייתה לו גישה לליבו. לו הייתה לו גישה היה ודאי יודע כמה בושה חש באותם רגעים. לא בגלל שלא יכל להגן על אחיו.
אלא כיוון שאיתמר הוא אחיו.

שנים עברו, פוגים כבר אין כי כולם במסכים, ורועי לא משחק עם איתמר כי משחקים הם פריבילגיה לילדים. הם היו בדרכם לראיון עבודה, השביעי במספר. איתמר אומר שהמראיינים נחמדים, מגישים לו מים וביסקוויטים בזמן שהם מראים לו את הדרך החוצה. "הפעם זה יהיה שונה", משקר רועי לאחיו ולעצמו. הפעם זו עמותה שמנהלת בית קפה קטן, הם מחפשים מלצרים כמו איתמר בשביל מענק מהמדינה. הבטיחו לו שהמשרה מובטחת, הוא רק צריך להגיע לראיון בזמן כדי להראות שהוא אחראי. משימה פשוטה, עד שהרכב הישן מחליט שהוא עבד מספיק השנה בנסיעות מאבחונים לביטוח הלאומי וחזרה. הוא נפרד מהם לשלום בחריקות וצפצופים ונשמתו עלתה השמיימה בעשן ממכסה המנוע. רועי פלט אנחה, משך את בלם היד ויצא החוצה. הוא נפנף בידיו במטרה לפזר את מסך העשן, הרים את המכסה והביט פנימה בייאוש. סבך הצינורות שהתפתל שם היה חסר היגיון והידע שלו בתחום המכונאות היה אפסי.
"אולי זה הקרבורטור" הציע איתמר, "זה תמיד הקרבורטור בסדרות טלוויזיה".
לרועי לא היה מושג מהו הקרבורטור, אבל לא היה לו נעים להודות. הוא התקשר לגרר, שאמר שיגיע בעוד שעה-שעתיים שהם חצי שעה-שעה וחצי איחור לראיון. זהו, אפסה כל תקווה. הוא התיישב על יד הרכב, ידיו משומנות ומצב רוחו מזופת, מכין את עצמו לתקופה נוספת בה איתמר יהיה תקוע אצלו בבית.
וולוו לבנה עצרה בחריקת בלמים על ידו, כאילו הנהג החליט לעצור ברגע האחרון. החלון ירד ופנים מוכרות נגלו. אי אפשר לטעות. אמנם קמטים הצטברו סביב עיניו ושיער ראשו הקריח, אבל עיניו של יורם נותרו כשהיו, חזקות, בטוחות בעצמן.
"לאן אתם צריכים?", הוא שאל בקול רך.
"זה בסדר," ענה רועי, מנסה להימנע מנסיעה ממושכת עם מי שהציק לו בילדותו, "אנחנו מסתדרים".
כשסיים את המשפט, פיצוץ קל נשמע מכיוונה של המכונית הישנה ועשן שחור היתמר מהמנוע.
"אני בא איתך", אמר איתמר והתיישב ליד יורם, "אני רוצה לחיות".
רועי גלגל עיניים והתיישב מאחוריהם, הוא הקריא ליורם את הכתובת והתרווח במושב העור המרופד, מקשיב בחשדנות לשיחה שהתנהלה בין השניים מלפנים. יורם התעניין בחייו של איתמר, שאל שאלות וצחק מהבדיחות הגרועות שלו, כאילו היו חברים משכבר הימים. רועי נדהם נוכח הרגישות הרבה שהפגין יורם, שעמדה בניגוד גמור לדמות שזכר מילדותו. היה לו קשה להשלים עם המהפך שעבר הבריון השכונתי. כנראה אנשים משתנים, חשב לעצמו, ובהה מהחלון למשך שאר הנסיעה.
הם הגיעו לבית הקפה, חמש דקות מוקדם מהצפוי. יורם חיבק את איתמר ואיחל לו הצלחה בראיון. "היה נעים לפגוש אותך שוב", אמר ואיתמר חייך, כאילו נפרד מקרוב משפחה אהוב. הוא יצא מהרכב. רועי עמד לצאת אחריו, בלי לומר מילה. היה לו קשה יותר לשכוח ולכן גם לסלוח, אז הוא מיהר להימלט מהמכונית שהייתה עבורו בית גידול לזיכרונות לא רצויים. רגע לפני שפתח את הדלת הוא הבחין בתמונה קטנה מונחת על דש הרכב, לא גדולה מממדיו של פוג, ממנה ניבט חיוכה של ילדה קטנה ויפה שתווי פניה העידו שהיא בעלת תסמונת דומה לזו של איתמר. יורם הבחין במבטו וחייך, הוא הרים את התמונה וקירב אותה לרועי. "זו הבת שלי, סיגל" אמר בגאווה, "היא כל עולמי".
פיזיקה פשוטה, מכה בקצה הערמה הופכת אותה על פיה, כמו מכה קטנה באמצע החיים שמשנה את התמונה והופכת את השגרה המסודרת לכאוס. 

מצחיק איך שמילה קטנה מחזירה אותי להתחלה - מקום שלישי
שירה סולימן | גבעת וושינגטון

מצחיק איך שמילה קטנה מחזירה אותי להתחלה
ומגע עדין מציף אלפי סימני שאלה
עור צרוב שמש ואוויר חופשי
מנסה לזהות את ההשתקפות של עצמי

במים
שזורמים בכל עונה
עם כל הכאב והקושי
עןקפים כל מכשול
זה בסדר ליפול
תן לעצמך
לזרום

מכעיס איך כל הכפתורים שלי גלויים
רגשות כתובים על הפנים
כמה שאנסה להסתיר
הם צועקים את בושתי לעולם

והמים
שזורמים בכל עונה
ממשיכים שנה אחר שנה
עוקפים כל מכשול
יקבלו אותי אם אפול
ואיתם אמשיך
לנצח לזרום

לפעמים בא לי להיות פרה
שרועה
בשדה דשא אינסופי
היא והאופק הצונן
לפעמים בא לי להיות פרה
שרואה
את הטבע מקרוב
היא ורכות האדמה
לפעמים בא לי להיות פרה
כי היא אף פעם לא תוהה
בשביל מה
היא פשוט חיה
לפעמים בא לי להיות פרה
שתועה
במרחב בין השמש לרוח
אבל תמיד חוזרת אל הבית
יודעת לנוח

בימים של אוויר חנוק מאנשים
ציפורים בנו לי קן
לא על העץ הרחב
לא על עמוד חשמל
בנו לי קן
מעל הראש

ולמרות שיש המפארים
קימה לקול ציוץ הציפורים
המציאות העגומה היא
שהן קמות מוקדם נורא
ומצייצות ורועשות
דפקתי בקיר עד כלות הכוחות

בימים של טבע ממוסגר על מסך
ציפורים בנו לי קן
זה מעצבן כל כך
השינה רחוקה והבוקר קרוב
תמיד ישנתי כמו דוב
עכשיו אני נוצה

בימים כאלה מוזרים
ציפורים בנו לי קן
ולמרות כל הרעשים
אולי יש בזה קצת חן
תזכורת עדינה שיש עוד למה
חיים חדשים אחרי החשיכה

ציפורים בנו לי קן
אולי גם אני אמצא
פינה של גג
ואבנה לי
קן